ההרצאה האחרונה: איך להתמודד עם מוות בכבוד
מה היית עושה לו היה מתברר לך שאתה חולה סרטן ושבעוד חודשים ספורים תעבור מן העולם? מספר התגובות האפשריות רב כמספר האנשים, אך לא רבים האנשים שלא ייסחפו לרחמים עצמיים. אני רוצה להאמין שביום פקודה אמצא בתוכי מספיק כוחות נפש לא לשקוע לרגשות צער ולרגשניות יתרה, אבל לעולם אינך יודע איך תגיב במצב מסוים עד שלא תגיע אליו.
הנה מישהו שכן יודע, ושהגיב לכך באופן שראוי להערכה ולהערצה. שמו ראנדי פאוש, הוא בן 47 והוא מדען נחשב באוניברסיטת קרנגי מלון, אחת מהאוניברסיטאות הטובות ביותר בארצות הברית. באוגוסט 2007 נודע לו, שהוא חולה בסרטן הלבלב ושהמחלה התפשטה גם לכבד. רופאיו חזו לו אז בין שלושה לששה חדשים של בריאות טובה, שלאחריהם הוא צפוי להתדרדר במהירות ולעבור מן העולם.
רצה המקרה, ובאוניברסיטת קרנגי מלון ישנה מסורת שנקראת "ההרצאה האחרונה." האוניברסיטה שואלת מרצים – "אם הייתה זו ההרצאה האחרונה בחייך, על מה היית מרצה?" בספטמבר 2007, חודש לאחר שנודע לד"ר פאוש על חומרת מצבו, הוא עמד בפני 400 איש באודיטוריום של קרנגי מלון ונשא את הרצאתו, ההרצאה האחרונה. באומץ והומור, חף מכל תחושת קורבן ומכל רחמים עצמיים, הוא חלק את ניסיון חייו, את תובנותיו האקדמיות ומעל לכול, את האנושיות העמוקה שלו והחיוביות ללא-תנאי. יותר ממיליון איש צפו בהרצאתו באתר הווידאו של גוגל בשבועות לאחר שהוא נשא אותה ומיליונים אחרים צפו בו נושא גרסה מקוצרת של ההרצאה המקורית בתוכנית הראיונות של אופרה ווינפרי, כחודש אחר-כך:
מיליונים רבים נוספים צפו בראיון עמו ששודר שבועות בודדים לאחר ההרצאה ברשת הטלוויזיה האמריקנית abc:
ספר המבוסס על הרצאתו, שייקרא, כמובן, The Last Lecture, ייצא לאור באביב.
תגובות
2 תגובות לפוסט “ההרצאה האחרונה: איך להתמודד עם מוות בכבוד”
-
-
בלוגים מעניינים
- אנדרו כהן - הבלוג של המורה הרוחני שלי.
- ג'ף קאררה - מי שרוצה טעימה של הטורנאדו של הארה אבולוציונית בפעולה מוזמן לעקוב אחר הבלוג של ג'ף
- וואן דר גראף אחותך - בלוג של פולניה אסלית ומכשפה אמיתית, שעוזר לי לקיים מצוות "דע מניין באת."
- טום הקוסמי - כמה צעיר ככה מבריק.
- יאיר זילברמן - ביטוי רענן, רהוט ומקורי של תורתו של אנדרו.
- יעל טריידל - הבלוג של מנהלת מרכז EnlightenNext בישראל
- כריס פאריש - הוא לא כותב הרבה, אך כל מילה בסלע
- עידו הרטוגזון - אם רציתם לשים יד על הדופק של חזית הטכנומיסטיקה, הגעתם למקום הנכון
- רות גולן - פסיכולוגית, משוררת ומורה להארה האבולוציונית
- תומר פרסיקו - כתיבה שעושה טוב ללב, לאינטלקט ולנשמה
מאוד מענין שאתה כותב על זה היום ומסכם לי שבוע של התעסקות במוות אחרי שבשבת שעברה מתה קרובת משפחה צעירה מסרטן.האיש אכן מעורר השראה להיעדר תחושת קורבן.וקודם כל תודה שהבאת את הסיפור ההירואי הזה.
איכשהו כשאני חושבת על מוות אני תמיד מחלקת את זה למוות שלי ולמוות של הזולת. עם המוות שלי אני לא עסוקה וזאת לאחר חוויה חזקה ומשמעותית מאוד שהיתה לי לפני מספר שנים בנוכחות מי שהיתה אז המורה הרוחנית שלי (לילי בנטב המופלאה) של נצחיות ברורה או במילים אחרת - יש לי ידיעה פנימית לגבי עצמי שאין מוות ושלא אמות כשאשיל את המעטפת (הדי מטרידה לפעמים…).
המוות של הזולת מטריד אותי באופן ממשי(הצמדות?!) ,והיקום זימן לי כמה הזדמנויות טראגיות בזמן האחרון של אובדן קרובים צעירים.המחשבות על 'איפה האדם הזה' 'האם הוא רואה אותנו?' 'מה קורה איתו?' 'איך הרגיש עם הידיעה שהולך למות?'(במקרה של קרוביי הם ידעו)ומבחינתי - הגעגוע.
האם אנדרו כתב משהו או התיחס בהרצאה למוות?
תודה ושבוע מלא חיים!
ארייאלה
תודה, אריאלה, על התגובה.
ההתמודדות עם המוות היא, מן הסתם, אחת הסיבות העיקריות שבשלן אנשים מתחילים לשאול את עצמם שאלות עמוקות יותר לגבי משמעות החיים ומטרתם. אך מהפרקספקטיבה של התודעה, החיים אינם משהו שמתחיל ברגע הלידה, או ברגע הזיווג, ומסתיימים ברגע המוות. זה לא הגיוני, אלא אם כן אנחנו מטריאליסטים מוחלטים.
באחד הפוסטים הקודמים, "על הארה כתהליך מתמשך" (מה-4 בינואר) עסקתי קצת בזה.
לגבי אנדרו — הוא ממעיט לדבר על דברים שלא התנסה בהם ישירות בעצמו… ואם יש גלגולים קודמים והוא חווה מוות קודם לכן, אז הוא לא זוכר זאת.