מלחמת ג'יהאד אמיתית
ד"ר אליזבת דבולד, שהיא ידידה קרובה ואחות למסע הרוחני, כתבה לפני כחמש שנים את אחד המאמרים הטובים ביותר שקראתי על טבעו של המסע הרוחני. המאמר הופיע בנספח מיוחד של המגזין
"?What Is Enlightenment" שנשלח רק למנויים (אליזבת היא אחת מהעורכות של כתב-העת הזה).
עם שיבתו מקרב בדר,אמר נביאנו מוחמד, עליו השלום, "שבנו מהג'יהאד [מלחמה קדושה] הקטן אל הג'יהאד הגדול." הם שאלו, "הו נביא האלוהים, מהו הג'יהאד הגדול?" הוא ענה, "המאבק נגד הנפס [אגו]."
– מתוך החדית*
כשהראשון מבין שני מגדלי התאומים התמוטט וקרס אל תוך עצמו כמו צעצוע חלול, צפיתי, כמו מיליונים אחרים, בחוסר-אמון ובאימה איך הג'יהאד מתפוצץ על אדמת אמריקה. הגי'האד (מלחמת הקודש), שנולד עם האסלאם בתקופה שבה האימפריה הרומאית הפכה ל"קדושה" על ידי אימוץ הנצרות, זינק בלהבות אל המאה העשרים ואחת. כיסוי טלוויזיוני של מטוסי סילון המציתים מונוליטים מודרניים החליף תמונות עתיקות של חרבות מתנגשות במדבר. במאמץ להבין את מה שראיתי, שאלתי את אותה שאלה ששאלו כה רבים מאתנו – איך יכולים בני אדם לעשות דבר כזה? – וגיליתי את האמת הקשה שבעצם, אני יודעת היטב איך דברים כאלה מתרחשים.
לא, אין לי חיים סודיים של מציתה בזדון או היסטוריה של פשע אלים. הנקודה היא, שהמושג 'ג'יהאד' אינו מתייחס רק למלחמתם של פונדמנטליסטים מוסלמים בכופרים. המשמעות האמיתית יותר, העמוקה יותר של המושג ג'יהאד מתייחסת לקרב על השחרור המוחלט של הרוח מן הנָפְס הרודני – המניע הלא-מודע בנפש האנושית, המתעקש להחזיק בפירוד ובפיצול. הנפס – או האגו – הוא הטרוריסט האולטימטיבי: לובש צורה ופושט צורה בקלילות, חודר בחשאי לכל מבוכי החשיבה והשכל, גורם להתקפים של פחד וחמה ונשאר חבוי במסתור, עד אשר מוכרזת עליו מלחמה ומוצא צו על לכידתו, חי או מת. נשמע בלתי-סביר? האמינו לי, לא היה לי שום מושג שישות כזו קיימת בנפש האנושית – לא כל שכן בנפשי שלי.
למרות שהנהנתי בראשי ברגעים המתאימים בכל פעם שהמורה שלי או אנשים אחרים דיברו על דרכיו הרעות של האגו, לאמתו של דבר לא לקחתי ברצינות את העובדה שיש לי אגו. זהו טבעה של הגאווה האנושית: למרות כל מה הזהרותיו של מוחמד ושל כל מסורת דתית אחרת ולמרות הזהרותיו של מורי שלי, שיש להלחם באגו, האמנתי שאני יודעת יותר טוב. החל בקרישנה המלמד את ארג'ונה בשדה הקרב בבהאגאווד גיטה ועד למורי הזן הנוקשים של יפן וסין, מהמאבק הפנימי בין הטוב לרע של זרטוסטרה ועד לגרסה הנוצרית של הקרב הזה, מהאם תרזה מאווילה ועד לדון חואן של קרלוס קסטנדה – שדה הקרב המטפורי זרוע דימויים ורעיונות של מורשת עשירה של לוחמים רוחניים, אשר הותירו את חותמם המיתולוגי על דפי ההיסטוריה הדתית שלנו. כל אחת מהתורות ומהאגדות אלה מבהירה כי החיים הרוחניים הם מאבק לחיים או למוות, מלחמה בין הטוב לרע, קרב אמיתי ועקוב מדם המתרחש בנשמתו של השואף לשחרור רוחני. פטרתי סיפורים אלה כארכאיים, כמטפוריים בלבד, אגדות הדוברות בשפה שאולי התאימה לימי הביניים אך אינה רלוונטית עוד לעולמנו המשופע בידע פסיכולוגי. או למצבי שלי.
אך למה מתארות כל הדתות הגדולות את המסע הרוחני במושגים כה אלימים ונוקבים? ביהירותי הפוסט-מודרנית, הנחתי כי חסר לדתות הגדולות התחכום של הבנתנו הפסיכולוגית המודרנית. אך אם הזמן אני מבינה יותר ויותר כי נקודת המבט של זמננו היא זו שחסר לה עומק, כי לעיתים כה קרובות היא מקהה את חדות ההבחנה שמעניקה הדר וכבוד למאבק האנושי. אנדרו דלבנקו כותב בספרו "מותו של השטן: איך איבדו האמריקאים את משמעות הרוע" כי סילוק השטן, או הרוע, מהשפה, מהפילוסופיה ומהמטפורה משמעותו גם איבוד האלוהים והטוב: "אם הרוע…נמלט ממטווחי ידו של דמיוננו הוא קונה לו שליטה על כולנו." הרעיון והחוויה של "רוע" כמושג מוסרי הוחלפו על ידי רשימה אינסופית של מחלות, המסבירות התנהגות הרסנית שנובעת מהיותנו קרבנות ולא כתוצאה מבחירה. "מה פירוש האמירה שדעתו של ממציא מחנות הריכוז, או של ממציא הגולאג, שובשה כתוצאה מ'הפרעה'?", שואל דלבנקו, "למה איננו יכולים עוד לקרוא להם 'אנשים רעים?'" הנקודה שהדתות מבהירות – וממחישות באמצעות דימויים פראיים של שדים טיבטיים, רוחות שטניות והאנשה של שבע המידות הרעות (בנצרות) – היא שיש משהו מהותי בתוך כל אחד מאתנו אשר יש לקרוא בשמו, להתמודד עמו ולכבשו כדי לשחרר את הרוח האנושית. חטאי אבותינו לא היו רק רשימה מסודרת של אפילה אנושית; הם הצביעו על מה שיש להתעלות מעליו כדי להכיר בתהילת האלוהים המהדהדת ביופי ובטוב שבבריאה.
מאחר שאנו חיים בתרבות רוחנית אשר בה "חמלה" מהווה לעיתים קרובות תירוץ להימנעות מממשיות ומאינטימיות ושבה פגיעה ברגשותיו של האחר נחשבת לחטא חמור יותר מלשקר במצח נחושה, אין זה פלא כי ממעיטים כל כך לדבר על הג'יהאד האמיתי ועל האומץ הדרוש כדי ללחום בקרב הרוחני על שחרור הנשמה האנושית. שקרים מנומסים שכאלה בינינו מסווים לעיתים קרובות את המידה שבה אנו משקרים לעצמנו. איכשהו, עם האובדן הקולקטיבי של האמונה בסמכות מסורתית וכתוצאה מתשוקתנו להטיל רשת רחבה יותר של הכללה בחברה, הניגוד החד בין טוב ורע אבד, בעוד שאמת הולכת והופכת לעניין יחסי. כתוצאה מכך שאיננו רוצים לפגוע באלה שהֶקשריהם התרבותיים שונים משלנו, אנו נמנעים מלהיענות להזמנה המאתגרת לחדור עמוק יותר אל תוך החוויה האנושית ולהיאבק עם האמיתות האוניברסאליות של משמעות היותנו בני-אדם. המציאות של המצב האנושי לא השתנתה, למרות שהצלחנו להפוך הבחנות חדות בין שחור ולבן, אשר באורח מסורתי חידדו את תפיסת החיים ואת חוויתם, לערפל אפרפר.
נראה כי מכל המסורות העתיקות, עורכת המסורת המיסטית המוסלמית את ההבחנות הברורות ביותר לגבי האויב הפנימי השובה את הרוח. בגיליון 17 של המגזין "מהי הארה?", אשר הוקדש לשאלה "מהו אגו?", סיפר השייח' רג'יפ פראגר (בתמונה) כי עפ"י תורה הסוּפִית המסורתית יש לאגו, או לנפס, מטרה כפולה: "ראשית – הישרדות עצמית. האגו מפחד משינוי, מפחד פחד מוות מחוויה מיסטית ומשינוי מן היסוד, משום שמנקודת מבטו, שינוי כזה משמעותו מוות… זהו החלק הקיים בכולנו שרוצה להישאר כפי שהוא, סוג של מרכיב אִינֶרטִי בכולנו שאומר "אל תשתנו". בנוסף לכך, לעתים קרובות הסוּפִים מדברים על האגו כמקושר לשטן… ואיש אינו אוהב לדבר על כך. זה לא ממש פופולארי… ולא תהיה זו טעות להתייחס לעתים אל הנפס כמעט כאל ישות בעלת מניע משל עצמה, כמו בן-אדם." כי הנפס הוא מניע בסיסי – המניע להיות נפרדים, נפרדים מהשלמות ומהמלאות של החיים.
הנפס, שערמומיות היא טבעו, חושף את עצמו רק בתנאי מלחמה, רק כאשר אנו מוכנים ללחום מלחמת קודש אמיתית, להישבע אמונים לתשוקתו של הלב לשחרור במקום לדחף השימור-העצמי הנואש של האגו. רק כאשר אנו נחושים בדעתנו לראות את המניעים העמוקים ביותר שלנו ולהתמודד עמם, זעמו והתנגדותו המסנוורים של האגו מרשים לעצמם לצאת לחופשי בתודעתנו, נטולי מסווה. השייח' רג'יפ פרגר מספר לנו שכאשר אנו מתחילים לפתות את הנפס לצאת ממחילתו, הוא לובש תחפושות שונות – שכולן מכוונות להרחיק אותנו מהאהבה המניעה את הבריאה. ה"נפס הרודני", המניע באופן לא-מודע את ההגנה-העצמית והפירוד הפסיכולוגיים שלנו, מתחיל להתגלות בחטף כאשר אנו מתחילים, ברצינות, לחפש שלמות גדולה יותר, לחיות אמת עמוקה יותר. כמו כל הטרוריסטים, האסטרטגיה העיקרית שלו היא נטיעת פחד. אך האגו מסווה את עצמו גם בתשוקה להיות צודק, בתשוקה לנצח או להפסיד, להשתלב או לבלוט, לדעת בוודאות או לשחק את הטיפש, להיות מקרה מיוחד, להיות זה שיש לו בעיה, כל בעיה שהיא… בקיצור, האגו אורב בכל אמצעי שבעזרתו יכול השכל האנושי לתפוס את עצמו כנפרד. והעובדה המזעזעת מכל – שבה האגו מתגלה בשיא כיעורו – היא שהאשליה הפסיכולוגית הזו של ייחודיות קנתה לה אחיזה כה חזקה בנפש האנושית, עד שהיא תעשה הכל כדי לשרוד, אפילו אם יש בכך סכנת חורבן אמיתית. כאשר האגו, שהוא המחבל-המתאבד האולטימטיבי, נדחק לפינה ונדרש לוותר על משחקי הפירוד שלו, לא אכפת כלל מהישרדותנו שלנו.
ועם זאת, למרות ששמענו את מה שאמרו הסוּפִים, למרות שאנו מסכימים שזה הגיוני, או מכירים בכך שיש משהו בתוכנו המרחיק אותנו מן ההתפוצצות המדהימה של השחרור הרוחני, אנו מתקשים להאמין שהנפס הוא אמיתי עד אשר הוא חושף עצמו באמת. באשר לי, למרות שכבר ערכתי היכרות עם פחד הפירוד במהלך סדנאות מדיטציה, רק כאשר מורי הרוחני הציב בפניי דרישה מוחלטת לבחור בין חופש לבין האגו החלה מלחמתי שלי בטרור. כשעמדתי מול מורי ומול דרישתו חסרת הפשרות לחופש ממגבלות, חשתי את עצמי מתפצלת לפתע לשניים: חשתי את זעקתו הסוערת של לבי לשחרור, ובו בזמן נשלט שִכלי בידי האגו והחל להזהיר אותי שנתינת ביטוי למשאלת לבי יהיה מעשה מוטעה, מסוכן, לא נכון. כפי שהמלומד האיסלמי צ'ארלס אָפּטוֹן מציין במאמרו "דוקטרינת הנפס", "כאשר אנו הופכים את אלוהים באופן מודע למוקד חיינו, נאלצים תושביה השונים של הנפש לבחור באיזה צד הם תומכים, כמו במלחמת אזרחים. הנפס מתחיל לחשוף את אופיו הרודני רק כאשר אנו מתחילים להמרות את פיו." כאשר נדרשתי על ידי מורי לבחור, להבהיר באופן חד משמעי במי אני תומכת, בחרתי להקשיב לאגו שהתחפש לקולו של השכל הישר, במקום לצעוק את קריאתו של הלב לשחרור, שהיא תמיד לא הגיונית. ברגע המכריע הזה, מסרתי עצמי לידי האויב והפכתי לבת-ערובה של הטרוריסט הפנימי. לאחר מכן התרחש מצור שנמשך מספר חודשים. אך למרות שהפסדתי בקרב הגדול הראשון, התחייבתי באופן עמוק יותר לנצח במלחמה.
איך נוכל לחמש את עצמנו כנגד הטרוריסט הערמומי והמסוכן הזה? מה עלינו לקחת אל שדה הקרב? לא כלום. הג'יהאד הפנימי דורש שנבוא בידיים ריקות. במלחמה זו רק אומץ לבנו יוכל להוביל אותנו דרך שדה-המוקשים שיצר שכלנו המונע בידי האגו. נוכל להביא רק את המוסלמי הטוב ביותר שבנו – משמעות המילה 'מוסלמי' היא 'זה שנכנע'. כך שלמרבה הפלא, ניתן לנצח במלחמה זו רק באמצעות כניעה. כן, כניעה משמעותה לוותר – אבל באופן קבוע, באופן פעיל – לוותר על שכלנו לטובת לבנו. כאשר אנו נכנעים לכמיהתו של לבנו ובוחרים במשיכה המובילה אותנו אל מעבר לעצמי, ישנו זרם שמתחיל לסחוף אותנו אל האמת של הווייתנו מעבר לאגו. באמצעות הרפיה חוזרת ונשנית, תוך כניעה לאמון כה עצום עד שאין להבינו, מתגלה אפשרות שונה של חיי אנוש הקוראת לנו להותיר מאחור את הקטנוניות של דאגה-עצמית למען הריגוש של הלא-נודע, המופיעה רק כאשר אנו צועדים קדימה.
ג'יהאד אמיתי דורש נחישות החלטה שהולכת ומעמיקה, התחייבות שלא לנטוש את שדה הקרב לעולם, לקום כאשר אנו נופלים ולהמשיך לנוע הלאה. ידיעת מידת ההוד והטוּב העומדים באמת על כף המאזניים, והידיעה שהאחריות לחופש אנושי מוטלת על כתפינו בלבד, משנה את חיינו. כאשר אנו נוטלים על עצמנו את האחריות הזו, ורק אז, מתעורר לחיים לב השחרור האמיתי ודוחף אותנו קדימה. הבנת הכוח הטמון בבחירתנו – לטוב או לרע, לבריאה או להרס – יוצרת דריכות של לוחם, ערנות שהיא זרם החיים עצמם. כאשר אנו עומדים נכונים בשדה הקרב של המצב האנושי, הפער בין האני לחיים נסגר. כאן פוגש טרור הפיצול וההרס את קצו באש היצירתית האמיתית של הפוטנציאל האנושי, הפורצת לחיים בדמותנו.
___________________________________
* כאמור לעיל, הציטטה בראש המאמר לקוחה מתוך החדית. המילה חדית פירושה "מסורת." הכוונה היא למסורות בדבר דברים שמוחמד אמר. בעוד שהקוראן נחשב להתגלות דבר אללה למוחמד, הרי שהחדית היא אוסף אמרות שמיוחסות למוחמד. — י.מ.
תגובות
-
-
בלוגים מעניינים
- אנדרו כהן - הבלוג של המורה הרוחני שלי.
- ג'ף קאררה - מי שרוצה טעימה של הטורנאדו של הארה אבולוציונית בפעולה מוזמן לעקוב אחר הבלוג של ג'ף
- וואן דר גראף אחותך - בלוג של פולניה אסלית ומכשפה אמיתית, שעוזר לי לקיים מצוות "דע מניין באת."
- טום הקוסמי - כמה צעיר ככה מבריק.
- יאיר זילברמן - ביטוי רענן, רהוט ומקורי של תורתו של אנדרו.
- יעל טריידל - הבלוג של מנהלת מרכז EnlightenNext בישראל
- כריס פאריש - הוא לא כותב הרבה, אך כל מילה בסלע
- עידו הרטוגזון - אם רציתם לשים יד על הדופק של חזית הטכנומיסטיקה, הגעתם למקום הנכון
- רות גולן - פסיכולוגית, משוררת ומורה להארה האבולוציונית
- תומר פרסיקו - כתיבה שעושה טוב ללב, לאינטלקט ולנשמה