פרידה ממהרישי ביום הלווייתו
השנה הייתה 1959. בשדה התעופה של הונלולו, הוואי, המתינו נוסעים בבית הנתיבות לטיסתם ללוס אנג'לס. איש מהם לא שיער לעצמו שההודי הצנום והשקט היושב ביניהם, עטוף בגלימת המשי הלבנה ועטור במחלפות הפחם, עומד להפוך לאחת הדמויות הידועות והמשפיעות ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים. שחום עור, בעל עצמות לחיים רחבות, מבט חודר וחיוך שובה לב, הוא בחן את כל המתרחש סביבו בסקרנות ובערנות. כשהנוסעים נקראו למטוס, הוא שם פעמיו לעבר כבש המדרגות, כשלרגליו סנדלי עץ פשוטים ובידו שטיחון קטן ששימש לו כתיק והכיל את כל רכושו. האיש הזה היה מהרישי מהש יוגי וזו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא עמד לבקר בארצות הברית, ממנה הוא תכנן להפיץ את טכניקת המדיטציה הטרנסנדנטלית שלו ברחבי העולם. בין אותו יום לבין ה-5 בפברואר השנה, תאריך מותו, התרחשה אחת מהדראמות המאלפות, הססגוניות והמרתקות ביותר של זמננו, סיפור מיתולוגי של ענק תודעה שהקים תנועה חובקת עולם, נגע בליבותיהם של מיליונים ושינה את חייהם של רבים מספור, במישרין ובעקיפין.
הוא נולד ב-1917 בעיר ג'בלפור שבמרכז הודו, כמָהֶש פראסאד ווארמה. בשנת 1939, בעודו סטודנט לפיסיקה באוניברסיטת אללהבאד, עבר בעירו קדוש הודי בשם סוואמי ברהמאננדה סראסווטי, שדודו של מָהֶש הצעיר היה חסיד שלו. השניים נפגשו, ומהש ידע מייד שהוא פגש את מורו ואת ייעוד חייו. ואמנם, הוא שירת את "גורו דב" ("המורה האלוהי" – כך הוא כינה את מורו) כמזכירו האישי וכתלמידו הקרוב במשך 13 שנה, עד מותו.
היחסים בין המורה לתלמיד היו היחסים המסורתיים בין גורו לתלמיד, כמו בספרים: מטרתו של מהש הייתה להתאחד עם תודעתו של מורו. הוא כיוון את עצמו במיקוד כה רב על רצונו של גורו דב עד ש"נשימתי הפכה להיות אחת עם נשימתו," הוא אמר לימים. ומה היה אופייה של הנשימה הזו? "התודעה שנשמתה היא הוודה" – זה היה המזמור הוודי המכוון לאל ברהמה, אך מהרישי היה מזמר אותו בהתכוונו למורו. מגורו דב, שהיה השאנקרצ'אריה (כהן הדת הראשי בהינדואיזם) של צפון הודו, ספג מהרישי את האמונה הבלתי מעורערת בעליונותם המוחלטת של הכתבים הוודיים וביכולתם להעניק לכולם מצבי תודעה גבוהים. במילותיו: "נוכחותה בכל של ההוויה המוחלטת והבלתי נגלית; מעמדה ככזאת, גם בתוך כל המגוון העצום של הבריאה; והאפשרות שיש לכל אדם לממש את ההוויה הזו בדמות עצמו ובמושגים של עצמו – אלה הן האמיתות הגדולות של הפילוסופיה הנצחית של כתבי הוודה." זה היה ה"אני מאמין" של המהרישי.
בעוד שהעולם ירצה לזכור אותו במונחים של סאונד-בייטס קליטים או קלישאות נוחות – "הגורו של הביטלס," "האיש שהמציא את התעופה היוגית," "האיש שלימד את העולם מדיטציה מהי" או "האיש שאחראי מכולם להתחלתו של הניו-אייג'" – הרי שבסופו של דבר, המטרה העיקרית של פעילותו הענפה הייתה שימור הידע הוודי מכליה. שלא כמו מורים רוחניים רבים שנהרו למערב בשנות הששים והשבעים (בין השאר כתוצאה מהפופולאריות העצומה שהוא זכה לה), עיקר מעייניו של מהרישי הייתה, ונשארה עד סוף ימיו, הודו, ארץ הוודה. שם החלה פעילותו ובה הוא קיווה לעקור מן השורש את התפישה הרוחנית הנפוצה, נוגדת החיים, שמימוש שאיפות חומריות מנוגד לעיסוק ברוחניות וכי כדי לעסוק ברוחניות, יש לפרוש מן העולם. זו טעות יסודית בפירוש כוונת הכתבים, הוא טען בתוקף, והיא שגרמה לנחשלותה של הודו. הבסיס לשגשוג חומרי, הוא לימד, חייב להיות פיתוח התודעה. "השקה את השורש כדי ליהנות מפירות העץ" הוא אמר. "שקוד על פיתוח תודעתך כדי ליהנות מחיי החומר." כשם שמצביא נבון הרוצה לכבוש טריטוריה כלשהי מקדיש את כל מאמציו לכיבושו של ההר החולש על הטריטוריה כולה, הוא הסביר, כך על אלה הרוצים לשגשג בכל היבט מהיבטי חייהם, הרוחניים והחומריים, לפתח את תודעתם.
עד מהרה הוא הבין, שבהודו הוא לא יגיע רחוק: פשוטי העם היו שקועים באינרציה ואילו המשכילים היו שבויים בקסם המטריאליזם, אם בגרסתו המערבית ואם בגרסתו הקומוניסטית. מהרישי, שלעולם לא היה מסוגל לחשוב בקטן, הבין שרק אם יכבוש את המערב וישגשג בו – הן מבחינה חומרית והן מבחינת ביסוס מעמדו כסמכות רוחנית – יתחילו גם ההודים להתייחס אליו ברצינות. וכך הוא הגיע אלינו, למערב.
* * *
אני "פגשתי" את המהרישי לראשונה בתחילת אוגוסט 1973 בקיבוץ בית אורן. לא, מהרישי לא היה שם אישית, אבל הרצאות שלו הושמעו בפני קבוצה של כחמישים איש שהתכנסו שם ל"קורס מגורים" – סדנה בת מספר ימים של תרגול אינטנסיבי של טכניקת המדיטציה הטרנסנדנטלית. הייתי אז בן 19, חייל בשירות סדיר, ורק שלושה שבועות קודם לכן למדתי את הטכניקה; אך זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי את קולו הדק והמלודי של הגורו עצמו. הוא דיבר בדינאמיות, בביטחון ועם המון השראה, אך עם זאת הוא היה רגוע לחלוטין ולא מתלהם. השילוב הזה, בין המדיטציות העמוקות לבין הרצאותיו של המהרישי, הכניס את כולנו למצב תודעה אחר, "טרנסנדנטלי," מצב שבו העולם ותלאותיו נסוגו לאחור ושמחה מבעבעת השתלטה על הווייתנו. הוא קרא לזה חוויה של "תודעה קוסמית." שם, בבית אורן, החלטתי שאני עומד להיות מורה למדיטציה טרנסנדנטלית ולעבוד בשירותו של המהרישי; ואם אפשר, עמו.
מאז, במשך כמעט עשרים וחמש שנה, הוא היה מרכז חיי. בשירותו ובשירות ארגונו רחצתי כלים, חתכתי ירקות, הייתי קניין של מזון, של מכשירים ושל טיסות, הקמתי מרכזים למדיטציה טרנסנדנטלית בארצות שונות, לימדתי אלפים ברחבי העולם לתרגל את הטכניקה ואף הקמתי, באוניברסיטה הממשלתית של קרים, באוקראינה, פקולטה ללימוד "המדע והטכנולוגיה הוודיים של מהרישי". מעל לכול, עבדתי במחיצתו ובהדרכתו שנים רבות במחקר השוואתי של דתות ובפיתוח קורסים על המדע הוודי ודתות העולם. האוניברסיטה שלו, אוניברסיטת MERU ("אוניברסיטת המחקר האירופאית של מהרישי") העניקה לי דוקטוראט על עבודתי (תואר שהוא, במידה רבה, סמלי שכן כמעט אף אוניברסיטה בעולם אינה מכירה בו).
אך הדבר החשוב ביותר שאני זוכר מכל השנים המלאות, המרתקות והלא-שגרתיות האלה היא החוויה של נוכחותו, במיוחד בחוגים מצומצמים או בעבודה עימו, אישית או אפילו באמצעות הטלפון. הוא סחף אותך למימד אחר, המימד "שלו," המימד הטרנסנדנטלי של החיים, בהרף עין, במבט או במילה. דיפאק צ'ופרה היטיב לתאר זאת בהספד הנפלא שהוא כתב עליו: "נוכחותו הייתה מסתורית … היית יכול לחוש אותה לפני שנכנסת לחדר. היית יכול לצעוד לאורך הפרוזדור המוביל לדירתו הפרטית כשעולו הכבד של העולם מעיק על כתפיך והיית מרגיש איך שדאגותיך נעלמות, בזו אחר זו, ככל שהתקרבת. וכשידך נגעה בידית דלתו הרגשת, כבמטה קסם, שכל דאגותיך נפוגו כלא היו."
כשמהרישי נפרד מן העולם, ב-11 בינואר השנה, הוא הכריז שעבודתו הושלמה. אכן, הוא השאיר מאחוריו אימפריה חובקת עולם: מרכזים למדיטציה ולאיורוודה, אקדמיות למדע הוודי, וארגון בעל בסיס כלכלי מוצק שרכושו נאמד במאות מיליוני דולארים בארצות הברית לבדה. עושרו של הארגון מבטיח את המשכיות מפעליו החינוכיים בהודו, המחלקים אלפי מלגות חינוך ללימודים וודיים לנערים ממשפחות מקסטת הברהמן וכך מבטיחים את המשכיותו של לימוד הוודה.
היסטוריונים של הרוחניות במאה העשרים יצטרכו להודות, שתנועתו של מהרישי האיצה את האבולוציה של אחד מהתהליכים החשובים ביותר במאה העשרים: הסינתזה בין המזרח למערב. היא הביאה לפריחתה של תעשייה שמגלגלת מאות מיליארדי דולרים בשנה, תעשיית ה"עזרה העצמית," וגם זרזה את פריחתן של תורות רוחניות מערביות מקוריות במקומות שונים בעולם. העולם שמהרישי משאיר מאחוריו שונה בהרבה מזה שהוא נולד אליו, בין השאר בזכותו.
באופן פרדוקסלי, האיש שהאיץ את האבולוציה הרוחנית של המערב היה, בעצמו, הינדי אדוק ומסורתי שלא האמין בתורת האבולוציה המודרנית, לא הביולוגית ולא התרבותית. הוא האמין, למשל, שבעידנים עברו, בזמן שלטונו של המלך המיתי ראם, שרר על פני האדמה "עידן הזהב" ושכינונה של התרבות הוודית יחזיר אותנו לתור הזהב הזה: באמונתו זו חי ובה הוא מת. הלוויתו של מהרישי תתקיים הבוקר. אני כותב מילים אלה כשברקע מתנגנים, בשידור ישיר מאתר ההלוויה בהודו, קולותיהם של מזמורי הוודה שהפנדיטים הוודיים שרים מול גופתו עטורת הפרחים לפני טקס השריפה. למרות שלפני כתשע שנים פניתי לדרכים אחרות, אני משתחווה לו בליבי, בהערכה עצומה ובהכרת תודה אין קץ. יהי זכרו ברוך.
תגובות
6 תגובות לפוסט “פרידה ממהרישי ביום הלווייתו”
-
-
בלוגים מעניינים
- אנדרו כהן - הבלוג של המורה הרוחני שלי.
- ג'ף קאררה - מי שרוצה טעימה של הטורנאדו של הארה אבולוציונית בפעולה מוזמן לעקוב אחר הבלוג של ג'ף
- וואן דר גראף אחותך - בלוג של פולניה אסלית ומכשפה אמיתית, שעוזר לי לקיים מצוות "דע מניין באת."
- טום הקוסמי - כמה צעיר ככה מבריק.
- יאיר זילברמן - ביטוי רענן, רהוט ומקורי של תורתו של אנדרו.
- יעל טריידל - הבלוג של מנהלת מרכז EnlightenNext בישראל
- כריס פאריש - הוא לא כותב הרבה, אך כל מילה בסלע
- עידו הרטוגזון - אם רציתם לשים יד על הדופק של חזית הטכנומיסטיקה, הגעתם למקום הנכון
- רות גולן - פסיכולוגית, משוררת ומורה להארה האבולוציונית
- תומר פרסיקו - כתיבה שעושה טוב ללב, לאינטלקט ולנשמה
תודה על הדברים שכתבת.
המוות של מהרישי עורר רגשות עמוקים אצל הרבה אנשים שחייהם הצטלבו בזמן זה או אחר עם מפעל חייו.
דרך אגב, התמונה בתחתית העמוד לא צולמה לאחר מותו. התמונה צולמה ב12 לינואר שנת 2002
תודה יגאל,
מענין ובעיקר מרגש .
ושאלה (ברצינות) - תעופה יוגית, יש דבר כזה?
ואם כן, למה זה חשוב?
תודה ששיתפתך בענווה כה יוגית.
ארייאלה.
לאריאלה: תודה על התגובה.
על התעופה היוגית תוכלי לקרוא במאמר שכתב מוטי שפי ב-
NRG
להרצל: תודה על התגובה ועל ההבהרה.
יגאל, תודה שחלקת איתנו והארת פנים לא ידועות של האישיות הזו.
שלום יגאל, מזמן לא נפגשנו…חזרתי מסקי לארץ והעמוד הראשון שראיתי בעיתון ישראלי - תמונתו של מהרישי יקירי והידיעה הקצרה על מותו, בדיוק כאשר אני הייתי ברקיע השלג השביעי…
האמת שמאוד אהבתי אותו, ועצב רך עדין ועמוק מילא את ליבי. פגשתי אותו רק פעמים ספורות (לא כמוך) וכמה מהן היו מאוד מרטיטות ואף מצמררות. לא נאמרו בהן מילים…אבל היה חשמל חזק מאוד!
סוד קטן אני מגלה כאן: כשנה לפני תחילת הסידהיס, מהרישי נחת בארץ, שהה כמה שעות בשדה התעופה בדרכו להודו, לא יכולתי לדעת זאת כי הייתי במילואים במדבר סיני בלב החולות. בשעה 5.00 בבוקר התעוררתי למדיטציה רגילה, לפני תחילת האימונים, קור מידברי אילץ אותי להתעטף בכמה שכבות של שמיכות צבאיות באוהל עשר צבאי (10 חיילים על מיטות קפיצים ישנות) והתחלתי במדיטציה עטוף כולי כנגד הקור. כעבור כמה זמן, שלא יכול להגדירו, הרגשתי כאילו המשקל העצום של השמיכות לאט לאט נעלם ומתנדף, וגם משקלי שלי נעלם כלא היה, ומצאתי את עצמי מרחף כמה סנטימטרים מעל המיטה הקפיצית שהתיישרה תחתיי… האמת שלא הבנתי כלל מה קרה לי, והתחילה לאפוף אותי חדווה ואושר לא ארציים, וכאשר התחלתי לחשוב מה בעצם קורה לי, וכשהבנתי שאני מרחף קיבל גופי משקל מסויים ושקעתי אט כלפי המיטה, כאשר חשתי את מגע המיטה נעלמו מחשבותי שנית, ושוב מצאתי את עצמי באוויר לכמה שניות ושוב האושר הספונטאני, והמחשבה שמתחילה לנתח את המצב, והשקיעה למזרון - וכל באיטיות מדהימה, כך אינני יודע כמה פעמים ריחוף ושקיעה איטיים, עד שהכרתי חזרה לגמרי לעירנות מלאה, ושוב הייתי שקוע עמוק על מיטת הקפיצים הצבאית והשמיכות העיקו בכבדן מחדש על כתפיי.
רק בסיום המילואים התברר לי שאותו בוקר מופלא שבו חוויתי את אחת החוויות המדהימות בחיי - היה היום היחיד שבו ביקר מהרישי את אדמת ארצנו.
טוב לשמוע ממך, אמיר… תודה על התגובה.