מדיטציה: הנח לכול להיות כפי שהוא
אחת מההנחיות הבסיסיות ביותר במדיטציה כפי שמלמד אותה אנדרו כהן היא להניח לכול להיות כפי שהוא. לקראת סדנת מדיטציה שאעביר בשבת הקרובה (ה-23 בפברואר) יחד עם יעל טריידל, מנהלת מרכז EnlightenNext בישראל, בחרתי בקטע מתוך ספרון של כהן, "מי אני ואיך עלי לחיות" (Who Am I And How Shall I Live), שבו הוא מרחיב את הדיבור על ההנחייה הזו ומסביר אותה.
בחוויה של מדיטציה עמוקה אנו מגלים מי אנחנו מעבר לשכל. בגילוי הזה אנו מוצאים תשובה לשאלה, "מי אני?" את התשובה מוצאים כאשר אנו מוותרים על הפיתוי להיאבק, כאשר אנו מניחים לכול להיות כפי שהוא. להמשך קריאה
ללא כותרת
אתם מוזמנים בזאת להציע כותרת לתמונה הנפלאה הזו (שאין לי מושג מניין היא באה).
פרידה ממהרישי ביום הלווייתו
השנה הייתה 1959. בשדה התעופה של הונלולו, הוואי, המתינו נוסעים בבית הנתיבות לטיסתם ללוס אנג'לס. איש מהם לא שיער לעצמו שההודי הצנום והשקט היושב ביניהם, עטוף בגלימת המשי הלבנה ועטור במחלפות הפחם, עומד להפוך לאחת הדמויות הידועות והמשפיעות ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים. שחום עור, בעל עצמות לחיים רחבות, מבט חודר וחיוך שובה לב, הוא בחן את כל המתרחש סביבו בסקרנות ובערנות. כשהנוסעים נקראו למטוס, הוא שם פעמיו לעבר כבש המדרגות, כשלרגליו סנדלי עץ פשוטים ובידו שטיחון קטן ששימש לו כתיק והכיל את כל רכושו. האיש הזה היה מהרישי מהש יוגי וזו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא עמד לבקר בארצות הברית, ממנה הוא תכנן להפיץ את טכניקת המדיטציה הטרנסנדנטלית שלו ברחבי העולם. בין אותו יום לבין ה-5 בפברואר השנה, תאריך מותו, התרחשה אחת מהדראמות המאלפות, הססגוניות והמרתקות ביותר של זמננו, סיפור מיתולוגי של ענק תודעה שהקים תנועה חובקת עולם, נגע בליבותיהם של מיליונים ושינה את חייהם של רבים מספור, במישרין ובעקיפין. להמשך קריאה
לחלוק את האור הגנוז עם כו-לם: קבלה שיתופית
אור הגנוז, בעיני, הוא ישוב פלאי. הוא מורכב מאנשים שלקחו על עצמם לממש פוטנציאל אנושי שעד כה היה קיים רק בתיאוריה — המחוייבות לחיות את חייך למען האחר. הנה מאמר מפרי עטי שהופיע באנגלית ברבעון ?What Is Enlightenment לפני מספר חודשים.
מי שיזדמן לישוב הגלילי "אור הגנוז" לא ירגיש, במבט ראשון, שיש בישוב הזה משהו מיוחד. אחרי הכל, זה לא כל כך נדיר למצוא בארצנו קהילה שכל חבריה שומרי מצוות אדוקים, עם גברים מגודלי זקן ופאות ונשים מכוסות מכף רגל ועד ראש. אבל אחרי שנתקלים ביהודי עבדקן, חבוש כיפה, מתרגל טאי-צ'י, או באחר היושב בחורש בהתבוננות עמוקה; או אחרי שנכנסים לכיתה שבה רב בבגדי חסיד שחורים מרצה על אקופונקטורה לכיתה שבה מחיצה מפרידה בין הנשים לגברים, מתחילים לקלוט שהמקום הזה באמת קצת שונה.



