קליפ ערוך מתוך הרצאה של אנדרו כהן בניו יורק.

קח אטום מימן, הנח אותו לנפשו והוא יהפוך לג'ירפות, לשיחי ורדים, לבני אדם, למוארים. אבל מה זה אומר על החיים שלי? לחיות את האבולוציה של היקום באופן אישי

תורות ההארה ה"קלאסיות" מדברות על כך שההארה היא ההתחוורות שרק האחד קיים; אין אחר. ואם אין אחר, הרי שאני הוא האחד הזה… ואם זה הדבר האמיתי - אם ההארה היא אמיתית ו"ברת קיימא" - פירושה, על פי תורות אלה, סוף ההזדהות עם הישות הנפרדת  המוגבלת בגוף שיש לה תאריך לידה ומוות; פירושה לידתה של הזדהות עם התחום הטרנסנדנטלי של החיים, האחדות שמעבר לכל ריבוי ופיצול, מעבר לכל התגלות ושינוי. זוהי תשתית ההוויה, שמעבר לזמן ולמרחב, שלא נולדה ולא תמות. אצל אנשים כמו רמאנה מהרשי ואחרים שכמותו, ההזדהות עם תשתית ההוויה היא עמוקה ושלמה עד כדי כך שניתן לומר שהזדהותם עם אישיותם ה"קודמת", טרום-ההארה, מתה. ואמנם, כששאלו את המורה ההודי ניסרגדטה מהראג' אם אינו פוחד מן המוות, הוא ענה - "אני כבר מת". (חבר קרוב שלי מפרש, שזאת הכוונה במותו של משה על הר נבו, על סף ארץ הקודש: כי הישות האינדיבידואלית הנפרדת, גם אם היא מפותחת כמו זו של משה, חייבת למות לפני הכניסה אל "ארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש" - שהיא ההארה ובה אין מקום לכל אינדיבידואליות).

(more…)

לפני כעשרים וחמש שנה ביליתי מספר שבועות בקשמיר, חבל ארץ מוסלמי בצפון הודו. בעקבות שיחות עם אנשי דת מוסלמים מקומיים התחלתי לקרוא את הקוראן. נזכרתי, שבבית הספר למדנו על כך שמוחמד לקח קצת מהיהדות, קצת מהנצרות וקצת מהפולקלור הערבי, ערבב היטב ו…הופ! יצא לו הקוראן. אבל שם, בקשמיר, למדתי גישה הרבה יותר ענווה ומעמיקה, יותר מכבדת ומכובדת, כלפי הטקסט הזה, שהמוסלמים מתייחסים אליו כאל התגלות מאללה.

הכל הלך יופי, עד שהגעתי לסיפור העקידה. למי שלא יודע, גם בקוראן מסופר שאללה ניסה את אברהם והורה לו להקריב את בנו האהוב לעולה. אלא שלי נכונה הפתעה: בקוראן, אברהם מצווה להקריב את ישמעאל ולא את יצחק. אך מה שהפתיע אותי עוד יותר משינוי הגרסה הייתה התגובה שלי: "מה?! הרי ברור שהם גנבו את הסיפור הזה מאיתנו…" לא אמרתי את זה בקול רם, אבל כל גופי אמר התנשאות. "ולחשוב שכמעט מיליארד אנשים בעולם מולעטים בצ'יזבט הזה…" אך תוך שניות ספורות תפשתי את עצמי: "מה קרה לך? לאן נעלמה האוניברסאליות? ובכלל, היית שם שאתה מדבר? איזה הוכחות יש לך?"

(more…)

זה עתה נתקלתי בקליפ המעולה הזה של קן רובינסון, המומחה העולמי ליצירתיות. פשוט תענוג.

לפני כחמישים אלף שנה כשהתכסתה אירופה בקרח היה זה, מן הסתם, האסון האקולוגי המסיבי הראשון שההומו סאפיינס חווה. אפריקה לא כוסתה בקרח. היא הייתה חמה מדי בשביל זה. אך אירופה היא מקור הגשמים העיקרי של אפריקה ועידן קרח באירופה פירושו שאפריקה הפכה למדבר צחיח.

מחקרים גנטיים מצביעים על כך שרק 10,000 איש ואישה שרדו את העידן הקשה הזה ואני, את ואתה, כמו גם כל שבעה מיליארד בני האדם החיים כיום על פני כדור הארץ, הם צאצאיהם של אותם אפריקאים קשוחים ועמידים. הצלחנו להתגבר על אותו משבר, ועל משברים רבים שבאו אחר כך ברבות השנים, בשל נכונותנו לחבור יחד ולהתארגן כשבטים.

מה סודו של שבט?
להבדיל מעדר, שבו זכר אלפא חסון ששולט ביד רמה קובע מי יאכל מה ואיזה נקבות (כולן, בדרך כלל) יהיו לאיזה זכרים (לעצמו, בדרך כלל), חיי השבט מאורגנים על ידי מועצת זקנים. לא הכוח קובע, כי אם הידע הקולקטיבי שהצטבר. שבט מעריך מסורת, כי מסורת היא מקור ידע, מקור הלמידה הקולקטיבית, ובמיוחד בעיתות מצוקה זהו האוצר הגדול ביותר. שבט פירושו גם רמה גבוהה יותר של אמון הדדי, של 'ביחד', של התפתחות תרבותית. הייתה זו יריית הפתיחה של התרבות האנושית.

המשך קריאה…

(להלן דברים שכתבתי בתגובה לפוסט של חברי ועמיתי עמיר פריימן, מנהל פורום תרבות הרוח בקהילת קפה דה-מרקר, על "הרוחניות החדשה" כפי שהיא מובעת בספרו של סטוארט קאופמן, "להמציא מחדש את הקדושה").

סטוארט קאופמן הוא לא רק מדען דגול, הוא מענטש אמיתי עם חזון. הוא גאון שנחון גם ביכולת תקשורתית גבוהה להסביר את רעיונותיו המאוד מורכבים ברמה שגם אנשים כמוני, שהרקע שלהם במתמטיקה מוגבל, יכולים להתחבר אליהם. אני אומר זאת על בסיס שתי שיחות טלפוניות שהיו לי עמו במהלך השנים האחרונות, לצורך ראיונות עיתונאיים.

אבל לפני שאנחנו מכריזים על הרוחניות שלו כרוחניות החדשה למאה ה-21, אני חושב שצריך לבצע כמה הבחנות חשובות ולשאול שאלות נוקבות.

(more…)

אנדרו כהן מבקר בישראל כאורחו של פסטיבל הסרטים הרוחני

הפילוסוף והמורה הרוחני אנדרו כהן מגיע לביקור בארץ בסוף השבוע (16 ו-17 במאי) כאורחו של פסטיבל הסרטים הרוחני שיתקיים בסינמטק. הוא המורה הרוחני היחידי שישוחח במסגרת הפסטיבל. ביום שישי הוא יקיים הרצאה בנושא: "רתימת הדחף היצירתי לשינוי התודעה והתרבות" בסינמטק ת"א ובשבת הוא יעביר סדנה בקיבוץ שפיים. לרגל הפסטיבל יוצא גם ספר חדש של כהן בעברית.

(more…)

אחת מההנחיות הבסיסיות ביותר במדיטציה כפי שמלמד אותה אנדרו כהן היא להניח לכול להיות כפי שהוא. לקראת סדנת מדיטציה שאעביר בשבת הקרובה (ה-23 בפברואר) יחד עם יעל טריידל, מנהלת מרכז EnlightenNext בישראל, בחרתי בקטע מתוך ספרון של כהן, "מי אני ואיך עלי לחיות" (Who Am I And How Shall I Live), שבו הוא מרחיב את הדיבור על ההנחייה הזו ומסביר אותה.

בחוויה של מדיטציה עמוקה אנו מגלים מי אנחנו מעבר לשכל. בגילוי הזה אנו מוצאים תשובה לשאלה, "מי אני?" את התשובה מוצאים כאשר אנו מוותרים על הפיתוי להיאבק, כאשר אנו מניחים לכול להיות כפי שהוא. (more…)

אתם מוזמנים בזאת להציע כותרת לתמונה הנפלאה הזו (שאין לי מושג מניין היא באה).

השנה הייתה 1959. בשדה התעופה של הונלולו, הוואי, המתינו נוסעים בבית הנתיבות לטיסתם ללוס אנג'לס. איש מהם לא שיער לעצמו שההודי הצנום והשקט היושב ביניהם, עטוף בגלימת המשי הלבנה ועטור במחלפות הפחם, עומד להפוך לאחת הדמויות הידועות והמשפיעות ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים. שחום עור, בעל עצמות לחיים רחבות, מבט חודר וחיוך שובה לב, הוא בחן את כל המתרחש סביבו בסקרנות ובערנות. כשהנוסעים נקראו למטוס, הוא שם פעמיו לעבר כבש המדרגות, כשלרגליו סנדלי עץ פשוטים ובידו שטיחון קטן ששימש לו כתיק והכיל את כל רכושו. האיש הזה היה מהרישי מהש יוגי וזו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא עמד לבקר בארצות הברית, ממנה הוא תכנן להפיץ את טכניקת המדיטציה הטרנסנדנטלית שלו ברחבי העולם. בין אותו יום לבין ה-5 בפברואר השנה, תאריך מותו, התרחשה אחת מהדראמות המאלפות, הססגוניות והמרתקות ביותר של זמננו, סיפור מיתולוגי של ענק תודעה שהקים תנועה חובקת עולם, נגע בליבותיהם של מיליונים ושינה את חייהם של רבים מספור, במישרין ובעקיפין. (more…)